<h1>מרדכי סימן תרפ"ג</h1>
<h2>דף כב.</h2>
חייב משום מכבה והיינו אליבא דר' יהודה, דאילו לר' שמעון לא מחייב משום מכבה אלא א"כ לעשות פחם, דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. וטעמא דהכא חייב משום מכבה, משום דכשנוטל השמן מיד מכחיש אור הנר. כי אין לומר שגורם הכיבוי מהרה, דא"כ היכי אסרינן (שבת כט ב) בשבת שפופרת של ביצה שמנטפת על פי הנר, בשביל שיבא להסתפק ממנה, והלא אם היה בא להסתפק ממנה לא היה עושה אלא איסור דרבנן, ולא היה לאסור שפופרת של ביצה משום גזירה דרבנן, אלא ש"מ דטעמא, דכשנוטל השמן אז מכהה מאור הנר. ודבר זה לא שייך כי אם בשמן. אבל אם יש חתיכות של חלב והסיר חתיכה אחת מן הנר, או פתילה של שעוה וחתכה באור, כיון שאין כאן אלא גרם כיבוי, אין כאן איסור. וכן אם לוקח אדם אוד מן המדורה להאיר בלילה, לא דמי למסתפק מן הנר. מיהו העולם רגילין ליזהר ונכון. וגרם כיבוי וקרובי כיבוי פי' פרק כל כתבי, וס"פ כירה.
כי קא מבעיא לי משום אבוד ממון. יש מרבותינו שאמרו דהא דמשמע הכא דבשבת אסור לכבות משום אבוד ממון, וכן בכמה דוכתין פרק כל כתבי משמע לאיסור, היינו אליבא דר' יהודה דמחייב אמלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל אנן קיימא לן כר"ש דפטר, וכל כבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה חוץ מכבוי לעשות פחמין, הלכך שרי אפילו בשבת במקום אבוד ממון, והוי כמו מפיס מורסא דלר"ש שרי משום צערא. ולאו מילתא היא, דמפיס מורסא צערא דגופא הוא. ועוד הוכיח רבינו יואל לאיסור, דהא ר' יוסי ס"ל כר' שמעון לדברי ר' יוחנן, פרק במה מדליקין (שבת לא ב), דר' יוסי פוטר בכולן וכו' (שם כט ב). ואפ"ה קאמר ר' יוסי, פ' כל כתבי (שם קב ב), דגרם כבוי אסור. ר' אבי העזרי. וצ"ע פ' כירה (שם מב א), גבי מכבין גחלת של מתכת.
<h2>דף כג.</h2>
אנא כר"ש ס"ל, ועוד שהרי ר' אלעזר בן עזריה מודה לו. כתב רשב"ט דה"ה בשבת שרי לר"ש, ותו דחזינן לטובא מילי דשרו רבנן בשבתא משום צערא דבהמה. עיין פ"ק דמועד קטן. גרסינן בירושלמי (מכילתין פ"ב ה"ט), אין מקרדין, שלא יבא לידי חבורה, ואין מקרצפין, שלא יבא לידי תלישה. וכתב רבינו אבי העזרי כיון דמשמע הכא דלר' שמעון שרי קירוד וקירצוף, אע"ג דאיכא חששא דחבורה כדמפרש בירושלמי, הכי נמי מותר לתלוש הנוצה בי"ט במקום שחיטה, כשבא לשחוט. והביא ראיה מפרק הלוקח בהמה (בכורות כד ב), ר"י בן המשולם אומר, השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן, ותולש את השער, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. וכי מעיינת התם משמע, דאפילו לרב דאית ליה דבר שאין מתכוין אסור ס"ל דכנגדו בי"ט מותר, דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד. ולא הוצרכנו שם לחלק בין כנף לשאר מילי אלא לרב, אבל לר' שמעון אפילו כי אורחיה שרי. ובפרק כלל גדול פי' לאיסור משום ר"א ממיץ.
